בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
זרמונים והאש 
אבל על אוטומאט 
 
 אבל בפייסבוק    צילום: סטודיו נענע 10    
זרמונים והאש |
 

כשהפייסבוק והטוויטר דוחפים אותך להיות יותר יצירתי, יותר נוגה, ויותר פומפוזי מהסטטוס שראית לפני שניה, אין פלא שאפילו השכול הפך תחרותי • אילון זרמון חושב שיש בזה דווקא משהו חיובי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

ביום הזיכרון האחרון ההנצחה והשכול, כמו ברכות יום ההולדת, הפכו וריטואלים. בלחיצת כפתור, בקלות ובנוחות התאבלנו. אבל בלי סבל. בלי מאמץ. אבל בעידן הפייסבוק הוא יותר תמונות של נרות נשמה ופחות נרות נשמה. אבל בעידן הזה הוא אבל על אוטומט.

 

זה לא שלא הזלנו דמעות, זה לא שלא הנדנו ראשנו מצד אל צד מכורכמי פנים, זה לא שלא חלקנו סיפורים צורבים אחד עם השני. אלא שהשנה הזאת, בניגוד לשנים אחרות, דווקא העוצמה שהעניקה לנו הטכנולוגיה, דווקא הנגישות והפלורליזם התקשורתי, דווקא כל אלו נתנו מימד חדש, כמעט חתרני לכאב הקולקטיבי.

 

אולי בגלל אינספור הסיפורים, אולי בגלל מגוון הסטטוסים והציוצים, אולי בגלל הקלות.

 

כשטוויטר מחייב אותך להעביר את הכאב שלך בלא יותר ממאה וארבעים תווים; כשפייסבוק דוחף אותך להיות יותר יצירתי, יותר נוגה, יותר פומפוזי מהסטטוס שראית לפני שניה; כשהפורטלים הגדולים מתחרים בינם לבין עצמם מי לאומי יותר, מי מזדהה יותר ומי ישים את התמונה הקורעת ביותר; כשכל זה מתרחש מול עיניך במהירות ובעוצמה מסחררת, אתה כבר לא ממש יכול להכיל  את הכאב.

 
 
 

פעם כשהיה כאן עיתון אחד ותחנת טלוויזיה אחת ורדיו אחד כל המדינה הייתה מתאגדת סביב אותם סיפורים וסביב אותו כאב וסביב אותם טקסים. היום, התחרות הגיעה אפילו לטקסים. תחרות בין הערים השונות, תל אביב או ירושלים, למי יש את הטקס היותר גדול. אפילו השכול הפך תחרותי. וכשהשכול הופך לתחרות, התחרות יותר חשובה מהשכול

 

פעם כשהיה כאן עיתון אחד ותחנת טלוויזיה אחת ורדיו אחד כל המדינה הייתה מתאגדת סביב אותם סיפורים וסביב אותו כאב וסביב אותם טקסים. היום, התחרות הגיעה אפילו לטקסים. תחרות בין הערים השונות, תל אביב או ירושלים, למי יש את הטקס היותר גדול. אפילו השכול הפך תחרותי. וכשהשכול הופך לתחרות, התחרות יותר חשובה מהשכול.

 

במצב כזה, קשה שלא לשאול האם אנחנו מתדרדרים או הופכים לחברה בריאה יותר? או במילים אחרות האם החברה הישראלית הוכיחה ביום הזיכרון האחרון שהיא בחרה לצאת ידי חובה על ידי עשיית "לייק", או בדיוק ההיפך - הוכיחה שהיא מעדיפה לכבד את המתים - אבל לחבק את החיים?

 

לשאלות הללו אין תשובה חד משמעית. אנחנו עדיין מדינה צעירה, פצועה ומדממת. חברה שמלקקת את פצעי השואה, ונפצעת שוב ושוב ממלחמות קיום בלתי פוסקות. זעקות הכאב הם עדיין נחלת ההווה שלנו ולא העבר בלבד. מצער לחשוב שהן גם העתיד הנראה לעין. העיתונאי עומר ברק מ"ידיעות אחרונות", פרסם סטטוס בו הוא מתבייש בשביל אלה שלא עמדו בצפירה. מתבייש בשבילם ובשבילנו, הוא כתב. ובצדק.

 

ואולם, משהו משתנה בנו. אנחנו כבר לא מזדעזעים. אנחנו כבר לא פוחדים. אנחנו חשוקי שפתיים. אנחנו מסתכלים למוות בעיניים ונלחמים על החיים. ולכן, התהליך שהחברה שלנו עוברת, התהליך שהטכנולוגיה והתקשורת הנגישה והפלורליסטית מאיצה, התהליך בו השכול מקבל מימדים חדשים - התהליך הזה בריא. והיום, שישים ושלוש שנים מאז הכרזת העצמאות, ביום הזיכרון הזה, אנחנו רואים את החיים.

 

* אילון זרמון הוא מנכ"ל משותף במשרד הפרסום "זרמון - גולדמן"

 

** לכל הטורים של אילון זרמון בנענע10 >>>

 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by