בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
דעה 
חמלה יהודית? תודה, מוותרים 
 
 מי שהוכה בתדהמה כנראה לא גר כאן. הפגנות החרדים כנגד מצעד הגאווה    צילום: רוני שיצר    
דעה |
 
דוד ורטהיים

קו ורוד-אדום מזעזע נמתח בין כל אירועי הטרור כלפי גופים ואנשים המזוהים עם ערכי הליברליות וההומניזם. הגיעה עת הקהילה הורודה להבין שהפעם היא לבד, להרים ראש ולהבין שלא כל חיוך מביא חיוך

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הומו, לסבית או טראנס צריכים לחקוק על לוח ליבם את ליל הבדולח הורוד של ליל אמש. בערב ה-1 באוגוסט 2009 נרצחו בני נוער לא משום שנשאו סל דגלים אידיאולוגי נגד או בעד, לא משום שהלכו עירומים במאה שערים או סמוך לה, לא משום שייצגו עמדות כאלו או אחרות, ורחמנה ליצלן אפילו לא משום שבחרו "ללכת עם הומואיותם עד הסוף ולדרוש זכויות", אלא רק משום שהם בחרו או נולדו עם העדפה ברורה לבני מינם. רק כי הם הומואים.

ההיסטוריה הישראלית רדופה מקרי אלימות ורדיפת הומואים ולסביות, אך הרוצח המתועב שקטל אמש חיי נערים חסרי ישע בחדר סגור, יותר מאשר הוכיח את קלות האצבע על הדק "שנאת החינם", מציב תמרור אזהרה אדום דווקא בפני מי שחובתה העליונה להגן על בניה - הקהילה הגאה בישראל. ההמתנה שהמדינה תעשה זאת, כך למדנו, עלולה לעלות בחיי אדם.
 
 בישראל 2009 חברי הקהילה הורודה הם פלח האוכלוסיה היחיד שנותר מחוץ למעטפת ההגנה השבירה, הדקיקה והמכובסת של הפוליטקלי קורקט. איתם לא צריך מקרופון צמוד שיקלוט דברי נאצה או שנאה, פשוט משום שמובילי ההסתה כלל לא מרגישים בושה לומר את הדברים ישירות למצלמה 
הטרור נגד הקהילה הורודה, לא חלילה במצעד גאווה "פרובוקטיבי" או במרכזה של מסיבה סוערת, אלא במרכז השקט של ליבת הקיום ההומו-לסבי הישראלי, מסמנת קו ברור בין הגישה הפייסנית בה נקטה הקהילה כלפי סממני אפליה או הסתה נגדה ("נצעד ונשמח ובזאת גאוותנו"), לבין ההבנה העצובה אך המתחייבת, שעל ונגד אלימות צריך להגיב בכוח, בתקיפות ובלחץ פוליטי חסר תקדים לשינוי הסטטוס קוו. לא (רק) החוקי, אלא גם ובעיקר המוסרי.
 
 
יחד עם הרצח קרסה הפרדיגמה ההומואית במהדורתה המודרנית, הגורסת כי "הומו הוא לא רק הומו". אותה מכבסה אידאולוגית הומואית, שהונעה מפחד לשאת את מחיר המאבק המתוייג, והאמינה במאבק רב דגלי (הומניזם, שיוויון לכל וחופש מיני), כשלה בין היתר מפני שאת הרוצח ככל הנראה, הניע רק דבר אחד - היות הנערים והנערות הומואים ולסביות. בדיוק כפי שבמקרים אחרים בהיסטוריה, יהודים נרצחו מעצם היותם כאלו.

מי שארבע שנים לאחר תקיפת הצועדים במצעד הגאווה בירושלים, הוכה אמש בתדהמה, כנראה תמים או חי במדינה אחרת. בישראל של שנת 2009 אין שום ציבור בישראל המאפשר שידברו עליו באופן בו חברי כנסת ושרים מדברים על הקהילה הוורודה. יתרה מכך, אין שום ציבור בישראל עליו מרשים לעצמם אותם גורמים לדבר כך, מבלי חשש לתגובה או לדיון חירום בוועדת האתיקה של הכנסת.

עצוב לומר, אבל בישראל 2009 חברי הקהילה הורודה הם פלח האוכלוסיה היחיד שנותר לבד אפילו מחוץ למעטפת ההגנה השבירה, הדקיקה והמכובסת של הפוליטקלי קורקט. עליהם לא צריך מיקרופון צמוד שיקלוט דברי נאצה או שנאה נגדה, פשוט משום שמובילי ההסתה כלל לא מרגישים בושה לומר את הדברים ישירות למצלמה.

ערבים, נשים, בדואים, צ'רקסים ועולים חדשים, נכים ואפילו עובדים זרים, נהנים לפחות ממראית העין של החמלה היהודית המפורסמת. כשמדובר בהומואים החמלה מתמצה ברצון האותנטי של השר אלי ישי לעזור להם ולאשפזם.
 
 אותה מכבסה אידאולוגית הומואית, שהונעה מפחד לשאת את מחיר המאבק המתוייג, והאמינה במאבק רב דגלי (הומניזם, שיוויון לכל וחופש מיני), כשלה בין היתר מפני שאת הרוצח ככל הנראה, הניע רק דבר אחד - היותם של הנערים והנערות הומואים ולסביות 
ובכן, לא עוד. אם הקהילה הוורודה בישראל חפצת חיים, החל מאמש כדאי שתפנים במהירות האפשרית את העובדה שהגישה המתחנפת והמודה לאל ולעושי דברו המאשרים להם "לקבל" זכויות איבדה את דרכה. ההומואים אמנם לא המציאו אותה (זוהי בעייתו של המכונה "שמאל" באשר הוא, המעדיף שיח והדברות על פני צרחות ואלימות), אך ככל הנראה הפעם לא נותרה בידה באמת ברירה. אם היא לא תדרוש באופן מידי לחקור ולהעמיד לדין על הסתה את כל מנהיגי ומובילי שנאת החינם, זו לא תהיה הפעם האחרונה.

וברוח זו, לכל הרבנים, חברי הכנסת הדתיים, השרים המסיתים, המתנחלים המייבבים (המגלים חמלה רק ל"עקורים" ול"מגורשים"), ובקיצור לכל אלו המוכרים לנו בתנוחה מיסיונרית קבועה את היהודיות המפורסמת (כן, כן, אנו קודם כל יהודים). בישראל של 2009, הלקח שלמדתם את הקהילה הוא חשוב -עניי עירך קודמים.
 

געגוע לעתיד

בסרטו של יאיר קידר "הזמן הורוד", המתאר (באופן נפלא) את התפתחות הסיפור ההומואי הישראלי בעשורים האחרונים, מתלבט היוצר האם לקרוא לסרט בשם "מהפכת הוזלין", תחת הנימוק כי אכן מדובר במהפכה, אך מבלי שהיו בה התנגדויות מרחיקות לכת. במילים אחרות, הקרדיט כולו של פורצי הדרך אך מבלי לגרוע ממנו, שווה לזכור שההתפרצות, שהגיעה זמנה להתממש, היתה לדלת פתוחה. לבסוף כזכור, החליט קידר להשאר עם "הזמן הוורוד". טבח ליל אמש הוכיח בלי משים, שהוא לא טעה.


בואו לדבר על זה בפורום גאווה צעירים.

 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by