בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
זרמונים והאש 
מיכאל שלי 
 
 חיים עצובים עם סוף מותח. ג`קסון    צילום: טריילר ``מותחן``    
זרמונים והאש |
 
אילון זרמון

מה משותף לדודו טופז, פיקאסו, ג'ם מוריסון ומייקל ג'קסון? כולם היו גאונים (טוב, לא כולם), אבל חייהם היו טראגיים (טוב, חלקם עוד בחיים). זרמון סופד לכל אלו שהמותג האפיל על יצירתם (טוב, למי שהייתה לו כזו)

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 ג'קסון והיצירה שלו היו ראשית כל הקורבנות של עצמם. במילים פשוטות: למרות שהמוצר של ג'קסון היה מהמשובחים ביותר בתחום המוסיקה, אישיותיו המגוונת ומראהו האנדרוגיני האפילו עליו, ומנעו דיון אמיתי ביצירותיו 
אנשים מפורסמים שמאמינים למה שכתוב עליהם הם אנשים מסכנים. הם חיים לפי גחמת התקשורת ומנסים להצדיק את המוניטין שלהם. זה עלוב למראה כאשר כוכבם זוהר, אך עצוב שבעתיים, כשהוא דועך. ואולי עצוב היא מילה מנומסת מדי. עדיף להשתמש במילה טראגי. מייקל ג'קסון הוא דוגמא טובה לטראגיות הזו, דודו טופז הוא דוגמא קטנה.

ג'קסון, אחד מכותבי השירים הגדולים במאה הקודמת, ביקש להיות מלך הפופ העולמי והצליח. מאותו רגע בדיוק, עטה על עצמו את גלימת מלך הפופ בכמות מבהילה של תצורות שונות ומשונות: מבגדים מצועצעים ונוצצים ועד להחלפת עורו השחור בעור לבן וצחור, מהקמת אחוזה ילדותית ומגוחכת ועד לנישואים לבתו של נסיך פופ מטורלל אחר, פרסלי, מהתעללות בילדים מסכנים ועד לחיבה מופרכת לקופים שגמלו לו בנשיכה מסוכנת. ג'קסון עשה הכל כדי להצדיק את התואר ואת המותג של מוסיקאי מוכשר ומטורלל. הכל, כיאה למלך מאגדות דיסני.
 
 
נחשב לסוטה מין לא קטן בחייו, והוכר כגאון לאחר מותו. פיקאסו
 נחשב לסוטה מין לא קטן בחייו, והוכר כגאון לאחר מותו. פיקאסו  
 צילום: Dora Maar with Cat 
 
שוב ושוב הזין ג'קסון את התקשורת בסיפורים אין סוף, ובהבטחות גרנדיוזיות לקאמבק "כמותו לא היה". בשנותיו האחרונות, שנים בהם מעיין כישרונו יבש לגמרי, הוא אף הקצין את דמותו, כמו מסומם שזקוק למנה גדולה יותר, והקפיד לדבוק באג'נדה הטראגית וביצר ההרס העצמי יותר ויותר. היה זה מעורר פלצות לראותו עומד לשמוט את תינוקו ממרפסת מלון בברלין, או לשמוע את סיפורי המיטה המחלחלים שלו. למען האמת, גם סתם להביט במטמורפוזה שעבר גופו לאורך השנים עד שדמותו הייתה כשל שלד חי מסרט אימה, לא היתה משימה קלה במיוחד למי שעדיין מחזיק בתכונה הנדירה הזו שנקראת חמלה.

ובכל זאת, ג'קסון בשנותיו האחרונות עבר גם תהליך הפוך, אולי קרוב יותר למה שמכונה "השלמה עצמית". הביטוי הראשון לכך היה בעובדה שמדי פעם הצליח ג'קסון לפלס דרכו ללב הקונצנזוס ולסגל לעצמו התנהגות מעוררת כבוד. הוא תרם לעמותות שונות, היה הראשון להסכים לכל בקשה הומניטארית, ניסה לדבר בהיגיון בראיונות המעטים שנתן (גם אם תמיד התפלקה לה הדמות הסהרורית שאימץ לעצמו במהלך השנים).

במובן זה ג'קסון והיצירה שלו היו ראשית כל הקורבנות של עצמם. או כפי שנהוג לומר בשפה המקצועית - המותג היה חזק ממנו. במילים פשוטות: למרות שהמוצר של גקסון היה מהמשובחים ביותר בתחום המוסיקה, אישיותיו המגוונת ומראהו האנדרוגיני האפילו עליו, ומנעו, לפחות בשנים האחרונות, דיון אמיתי ביצירותיו.
 
חלק נכבד ממעריציו של ג'קסון ודאי יאמרו שבדיוק כמו אצל "גאונים" מוסיקליים (ולא רק) אחרים, לא ניתן להפריד את שיגעונו מהצלחתו וחד הם. אולם מרבית הקהל, שנהנה רק מלהיטיו הבולטים ובפועל צרך בעיקר את מופעי האימה שלו, יזכור לו בוודאי בעיקר אותם.

מצד שני, יש כאן גם בשורה אופטימית. עם מותו של ג'קסון, אפשר שימות גם המותג האומלל שהשתלט עליו בחייו, והמורשת שתישאר איתנו תהיה יצירתו המוסיקלית. כן, בדיוק כמו של ג'ם מוריסון שחייו נחשבו לסהרוריים לא פחות מאלו של ג'קסון, כמו של פיקאסו, שנחשב לסוטה מין לא קטן בחייו, וכמו עוד אומנים רבים ומשוגעים, שרק במותם הצלחנו להשתחרר מההילה שעטפה אותם ולהתרכז בעבודתם.

אז אולי אנו, צרכני פנטזיה ומותגים אומללים שכמותנו, לא נלעג לו עוד לעולם.
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by