בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
תקשורת 
גולו מספר לדודו 
 
 שעכשיו היה גם קצת הם עצמם, עמוק בבטן. רוגב    צילום: אילוסטרציה    
תקשורת |
 
לירן רוגב

אנו שהזדעזענו מ"פליטת הפה" ואז רצנו למופע. שהתרעמנו על הביס לשחקנית היפה אבל נתנו עשרות אחוזי רייטינג. שלעגנו לאלטרואיזם המתוסרט בלי להבין שהבדיחה על חשבוננו. אנחנו עכשיו שונאים, אבל מתקשים להפרד. מה פרויד היה אומר על זה?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בתחילת השבוע, כאשר טופז הפך תוך מספר שניות משמועה היסטרית לעבריין (לכאורה, לכאורה) היסטורי, חבר הרים לי טלפון. הוא עורך באחד ממוספי התרבות/מדיה/ברנז'ה למיניהם ושאל אם אני מוכן, בתוך מבול המלל הטופזי, לתרום גם את עמדתי כאיש מקצוע מתחום בריאות הנפש. "את זה עוד לא עשו...בינתיים..." אמר.

הוא הציע שאכתוב משהו לא גבוה מדי ולא נמוך מדי, לא ישיר מדי אבל שיהיה מספיק ברור על מי מדברים, משהו שמחבר את האנקדוטות הטופזיות של עשרות השנים האחרונות לכדי תיאוריה אנליטית אחת, רצוי כזו שניתן יהיה לעכל בקלות. "צריך ללכת בין הטיפות", הוא הבהיר לי, "כי הרי הכל עוד במרחבי הלכאורה, אבל, נו, ברור לכולם... אז נכון שאפשר לחכות עד ההרשעה, אבל עם מערכת משפט ארוכת רוח כמו שלנו? עדיף להכות בדודו בעודו חם".
 
 עכשיו אנחנו קצת חוגגים על הדם, וזוללים את השיירים. אבל בעוד כמה חודשים, או שנה, או עשר, כשנקרא את כתבת השער עתירת העמודים במוסף הזה או ההוא, אולי גם נרגיש צביטה קטנה של אשמה, או סתם געגוע, לכוכבים שזללנו 
להציע ניתוח פסיכולוגי על סמך ידיעות תקשורתיות ופיסות רכילות זה רציני בערך כמו לבסס את פסק הדין על הטוקבקים לכתבות המעצר. לא לקח לי הרבה זמן להבין שאין לי שום רצון לכרוך את שמי בסוג כזה של אקרובטיקה (אם כי למחרת כבר התברר שיש גמישים ממני).

במקום זה חשבתי שאולי עדיף לכתוב עלינו, אנו שהזדעזענו מ"פליטת הפה" ואז רצנו למופע; שהתרעמנו על הביס לשחקנית היפה אבל נתנו עשרות אחוזי רייטינג; שלעגנו לאלטרואיזם המתוסרט בלי להבין שהבדיחה על חשבוננו. אנחנו שמזועזעים ומרותקים בו זמנית, כמהים להשמיד את האלילים שלנו אבל לא באמת מסוגלים להיפרד.
 
 
זו רחוקה מלהיות תיאוריה חדשה. פרויד, הדודו טופז של הפסיכולוגים, כתב על זה כבר לפני כמעט מאה שנים. אנשי השבט הקדמוניים מאסו במנהיג הכל יכול, הרודן המפחיד, אבל במקום פשוט להעביר לערוץ אחר התאגדו יחד, רצחו אותו ואכלו את גופו. אלא שלצד השנאה הם גם אהבו והעריצו אותו, ולאחר מעשה התעוררו בהם רגשות אשמה, והזדהות עם האליל שנפל – האליל שעכשיו היה גם קצת הם עצמם, עמוק בבטן. אז במקומו של הרודן החי בנו לעצמם טוטם, פסל שיכלו לעבוד, וכך האב הנרצח היה חזק במותו יותר מאשר בחייו. החוקים שלו מוסדו, המרות שלו נשמרה, והרייטינג רק עלה.

ואנחנו? אז נכון, עכשיו אנחנו קצת חוגגים על הדם, וזוללים את השיירים. אבל בעוד כמה חודשים, או שנה, או עשר, כשנקרא את כתבת השער עתירת העמודים במוסף הזה או ההוא, אולי גם נרגיש צביטה קטנה של אשמה, או סתם געגוע, לכוכבים שזללנו. אולי לא. אבל בטוח שנקרא.

* הכותב הנו פסיכולוג בהתמחות קלינית.
לבלוג של לירן ב-nana10 >>>
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by