בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
זרמונים והאש 
תסריט ידוע מראש 
 
 ``שאף אחד לא יטעה, העבריינים לא יקבלו ביקורת``. זרמון    צילום: אילוסטרציה יח``צ    
זרמונים והאש |
 
אילון זרמון

אבי ניר היה הראשון, אחריו בא סוכן השחקנים בן ציון שכנראה סירב למישהו שראה הרבה פעמים את הסנדק והציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה, ועכשיו שירה מרגלית. זרמון מוצא את הקשר בין התקשורת שמטפחת עבריינים, ללגיטימציה שלהם לתקוף

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בשנים האחרונות חיבקה מדינת ישראל את העבריינים. משפחות הפשע הפכו לכוכבי התקשורת בין אם בסדרות טלוויזיה, דוגמת הבורר ואחיותיה, ובין אם בהמלכתם אפילו במהדורות החדשות כמתוחכמים, אנושיים ולא פחות מגאונים.

גם הפוליטיקאים לא חששו להראות באירועים הנוצצים לצד יעדי משטרה. רדידות ופרחיות הפכו משולים לאותנטיות, ואפילו השוטרים עצמם אהבו לספר בעיניים נוצצות על עד כמה הפשע ההוא היה "מושלם" והשני לא פחות מ"מבריק". כמה פתטי.

ובכל זאת, זכייניות ערוץ 2 החליטו לגעת בבעיית הפשיעה גם מזווית ביקורתית ולא רק רומנטית, ויזמו תוכניות חודרניות, דוגמת "השתולים" ו"סמויים", אבל זה לא מספיק. הן לא יכולות לעשות את העבודה לבד.

עד שהחברה הישראלית לא תפנים שלא מדובר ב"אנשים טובים מהיישוב", שהמרחק בניהם לנורמליות תלוי רק באיזה שגעון לילה שלא באמת נושך, נמשיך לסבול, והסבל רק יגדל ויתעצם.

הפושעים ישמחו לקבל כבוד, להיות באור הזרקורים, להנות ממחמאות על עד כמה הם חכמים, אבל שאף אחד לא יטעה, הם לא יקבלו ביקורת. כל עוד החברה העבריינית הייתה מנודה, לאותם עבריינים לא הייתה בעיה לקבל בהכנעה את נידויים, אבל ברגע בו הרימה החברה הישראלית את קרנם, ולרגע קטן הם היו החברה הטובים, הנפילה מבחינתם הייתה כואבת והרסנית.
 
 גם הפוליטיקאים לא חששו להראות באירועים הנוצצים לצד יעדי משטרה. רדידות ופרחיות הפכו משולים לאותנטיות, ואפילו השוטרים עצמם אהבו לספר בעיניים נוצצות על עד כמה הפשע ההוא היה "מושלם" והשני לא פחות מ"מבריק". כמה פתטי 
אבי ניר היה הראשון, אחריו בא סוכן השחקנים בועז בן ציון, שכנראה סירב למישהו שראה הרבה פעמים את הסנדק והציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה, ועכשיו שירה מרגלית.

כמה עלובים צריכים להיות אותם פושעים שהחליטו להכות אישה, אם לילדים קטנים, בפתח ביתה, בעודה צועדת בגפה? מבוהלים הם נמלטו ברגע בו הגיע בן זוגה, נכנסו למכונית הב.מ.וו. הסטריאוטיפית, בטח עשו כמה חרקות, והרגישו שפרנסיס פורד קופולה בטח היה מתגאה בהם עכשיו (אם הם רק היו יודעים מי זה, כמובן).

אז זהו, שלא. בשום סרט עברייני לא מתנהגים בכזאת עליבות, ואף תסריטאי לא היה מעז לכתוב סצנה כל כך פתטית. החיים הם לא סרט, ובמציאות העבריינית הישראלית, מדובר בלא יותר מחבורת פחדנים המסתובבת עם גז מדמיע (כדי להתגונן מידה הקשוחה של סמנכ"לית התוכן למודת הקרבות).

אולי העליבות הזאת תצליח להעיר את אותם אלה, בתקשורת ובמשטרה, שהחליטו, משום מה, לצבוע את הסצנה העבריינית הישראלית בצבעים רומנטיים, ולגרום להם להבין סוף סוף, שאין שום דבר קסום בפשע, וגם לא בסיקורו ככזה.
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by