בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
יורם גליצ` 
חורבן הבית 
 
 כלוא בתחתונים בכלא הביתי. גליצ`, כלומר אילוסטרציה שלו    צילום: גטי    
יורם גליצ` |
 
יורם גליצ`

המודעות שהכי מטרידות את מנוחתי בימים הן מודעות ה"עבודה מהבית, עשה 5,000 שקל בחודש בקלות". מי לעזאזל רוצה לעבוד מהבית? ממתי עבודה מהבית הפכה ערך מקודש? גליצ' מעדיף את הדסק

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
"ב 2009 יתחרו 14 אנשים על כל משרה" זועקות הכותרות בימים האחרונים. 14 איש, בדיחה. חבר עורך שחיפש כתב לאחרונה, סיפר לי שמתוך הפרסום בוולווט בלבד הוא קיבל תוך יום 200 קורות חיים טובין ותקילין - 14 בריבוע.

אנחנו בתקשורת מלגלגים על 14 דורשי המשרה העלובים, לא סופרים אותם בכלל. אצלנו הכל במאסות, במאות, אם קיבלת 14 קורות חיים, או שכתבת את האי מייל בשגיאות, או שאתה מחפש כתב רכילות באזור חדרה (אני רואה כבר את האייטמים "שי מהאח הגדול נצפה מתנשק במתחם הארובות, מי ברת המזל?").

מאתיים קורות חיים ביום. המסמכים שאני שולח נבלעים להם בין מאות הדורשים לבלי שוב. אפילו טלפון חסום אחד לרפואה לא הופיע על הצג מאז ראש השנה. כאילו כל זה לא היה מספיק הקיץ הגיע, המזגן דורש חשמל וכסף אין, אני כלוא בתחתונים בכלא הביתי חולף על האתרים בחוסר תקווה זה אחר זה.
 
 הרי כל מה שאנחנו רוצים זה לצאת מהמכלאה המודרנית הזאת, להתחכך קצת זה בזה, לבהות באנשים אחרים בוהים באנשים אחרים, למצוץ תככים מכל רכילות משרדית עלובה, עיתונאים או לא? 
המודעות שהכי מטרידות את מנוחתי בימים הן מודעות ה "עבודה מהבית, עשה 5,000 שקל בחודש בקלות". מי לעזאזל רוצה לעבוד מהבית? ממתי עבודה מהבית הפכה ערך מקודש, חלום רטוב של כל מובטל? הרי כל מה שאנחנו רוצים זה לצאת מהמכלאה המודרנית הזאת, להתחכך קצת זה בזה, לבהות באנשים אחרים בוהים באנשים אחרים, למצוץ תככים מכל רכילות משרדית עלובה, עיתונאים או לא עיתונאים?

אני כל כך מתגעגע לטיולים הארוכים לפינת הקפה, לכתמי הטינופת על המקלדת, לתחושת חוסר המעש בחלל הגדול, להתלוצצות המיותרות עם אנשי המנהלה בתקווה שאלה ישיגו לך את השדכן שכל כך רצית. ראיתי לפני כמה ימים את אריק השומר משוקן, וחיבקתי אותו כל כך חזק עד שהוא התנתק ממני בבהלה ונמלט.
 
 
מתגעגע לכתמי הטינופת על המקלדת. כסא שומם במערכת
 מתגעגע לכתמי הטינופת על המקלדת. כסא שומם במערכת 
 צילום: nana10 
 
בחודש האחרון התחלתי לרוץ, מה שחריג מאוד בהתחשב באופיי הקבבי. מכרים שהביעו תימהון על הנמרצות שתקפה אותי לא מבינים באמת את העניין. אני כמו כלב שהבעלים מוציא לטיול אחרי יום ארוך של עבודה, פורץ החוצה בשמחה, רץ משוחרר, הלשון קולטת את האויר הקריר, העיניים סופגות סוף סוף אור שמש אמיתי, חופשי, סוף סוף חופשי.

לפעמים אני רוצה להתקשר לעיתון שבו עבדתי ולבקש רק להגיע כמה ימים ולהביט מהצד. אני כמה אל הריכולים, למנגל בחגים שנועד לספק טינופת שתטחן מרוב דיבורים בחודשים שלאחר מכן. אני רוצה את הריגוש שבלהיתפס משחק באבלס במקום עורך כתבות, למרוח את כולם, לטנף על העובדת החדשה ואז להזמין אותה לצאת, לקרוא מדורי ברנז'ה כאילו היו הוול סטריט ג'ורנל. אני כל כך מתגעגע לחיי המערכת, כן, וגם קצת להיות עיתונאי.
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by