בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
יורם גליצ` 
שי אביבי 
 
 קנו לעצמכם מתנה לחג, כי לא תקבלו. גליצ`    צילום: אילוסטרציה    
יורם גליצ` |
 
יורם גליצ`

"איזה מתנות הם נותנים שם בעיתון" סבתא שואלת כל פעם מחדש ויורקת הצידה למזל, "יש להם סטייל שמה לשמאלנים בתל אביב". "החודש אין מתנה, חוץ מבקבוק היין שאולי אקבל". יורם גליצ' מגיש שי אביבי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 אני יכול גם להמציא שאני עובד בידיעות או מעריב ולבקש מחבר שיביא לי את הפתק, אבל הם כבר במילא לא נותנים שי לחג, מקסימום תלושים למספרת שמשון, מגבת רקומה בלי סגנון או קומקום חשמלי 
שמונה חודשים שאני בחזקת מובטל ועדיין לא סיפרתי לסבתא שלי שפיטרו אותי. "איך בעיתונות" היא שואלת בהדרת כבוד בכל שיחת טלפון שבועית, כאילו מדובר בעבודה במשרד המדען הראשי ולא בחיטוט עייף ברפש של אנשים. "הכל טוב סבתא", אני עונה. "תהיה בריא", היא מקנחת בתקליט האוטומטי שאומר שקיבלה את מה שהיא צריכה להמשיך את היום ומנתקת.

ההסתרה הפושעת שלי מגיעה השבוע לאין מוצא, כי אין דבר שסבתא שלי אוהבת יותר מלקרוא את ברכות השי לחג מהעיתון. בכל שנה אנחנו מתכנסים בביתה, שכל טיפת אבק הוסרה ממנו לקראת המאורע, ואני מושיט לה את שקית הניילון הייעודית. היא אוחזת את נייר הברכה בקצהו כאילו היה פתקה חבויה של יהודה עמיחי שנמצאה באיזה מגירה עלומה, ומטעימה בקול בס את המילים הסטנדרטיות. אז, מגיע רגע ההוצאה, ומתנת החג מוצאת אחר כבוד ומונחת על השולחן. "איזה מתנות הם נותנים שם בעיתון" היא אומרת כל פעם מחדש ויורקת הצידה למזל, "יש להם סטייל שמה לשמאלנים בתל אביב".
 
 
המציאות אינה מכשול לסבתא, היא תהפוך כל כרמל סלקטד עטוף בנייר גרוס לשאטו לאפיט 1787, כל סט סדינים מהתחנה המרכזית למארז סאטן מהודר, תעשה הכל להציל את הכבוד האבוד מזמן של העיתונות. עם השנים המצב נהיה קשה יותר ויותר, אבל הדמיון של סבתא לא ייתן לירידה דרמטית בשוק להרוס לה את החוויה והיא ממשיכה להפוך סבוני נקה 7 לאריזות טיפוח מהודרות ושוקולד עלית אוורירי לפרלינים עשויים ביד.

החודש אין מתנה, חוץ מבקבוק היין "המהודר" שאולי אקבל אם ממש אתחנן. לך תסביר לסבתא שקיבלת השנה מתנה מפורטל אינטרנט/עיתון/שבועון. "אני לא באמת עובד סבתא, רק כותב על זה שאני לא עובד", אני מתכנן את דברי ורואה אותה לוקה בליבה על המקום. הדמיון המפותח גם לא יעבוד בלי המותג העיתונאי, ואז נמצא את עצמנו אני וסבתא עומדים מול בקבוק יין עלוב, בלי שום הוד והדר.
 
 אני לא באמת עובד סבתא, רק כותב על זה שאני לא עובד. אני מתכנן את דברי ורואה אותה לוקה בליבה על המקום 
אני יכול גם להמציא שאני עובד בידיעות או מעריב ולבקש מחבר שיביא לי את הפתק, אבל הם כבר במילא לא נותנים שי לחג, מקסימום תלושים למספרת שמשון, מגבת רקומה בלי סגנון או קומקום חשמלי. כל מה שנותר לי הוא לחזור לכור מחצבתי, המקום האחרון בו עבדתי, להשיג את הפתק המיוחל ולהדביק אותו ליין.

רבע שעה אחרי זה, ואני עומד מול השער בשוקן ומתכנן את צעדי. מחסום ראשון, ברנש גדול ומרתיע שעונה לשם אריק. בעברו הצבאי המפואר אריק היה הרס"ר של בוני גינסבורג, והחוויה מעוררת ההשראה לימדה אותו דבר אחד או שניים על איך לשמור שער נקי מטפילים כמוני. "מה אתה רוצה", הוא נוהם בכניסה עוד לפני שהתחלתי את מסע ההתלקקות. "באתי לקחת שי לחג", אני מנסה להפגין בטחון. "מי אתה בכלל? אתה לא עובד כאן, עוף מפה", הוא מגרגר לכווני, זה הולך להיות קשה.

"יורם גליצ'?", אני שומע קול מאחורי, ומיד לאחריו מתנפלת עלי בנשיקות מפיקת העל ניצה שלא מבזבזת זמן ומושכת אותי אחריה למרתף האפל. שוב ניצלתי, אני חושב לעצמי בזמן שניצה מעדכנת במיטב חדשות שוקן, ורואה את מבטה המאושר של סבתא כשהיא קוראת את הברכה.
ניצה ממשיכה ומרכלת ואני בולש במבטי מסביב. באוויר הדלוח עטוף הרדון של מרתף הבניין אני מזהה את שי גולדן וליסה פרץ בוררים בין ערימות הנייר הממוחזר, "הם עובדים על חומרים לכרומו החדש", מסבירה ניצה כשהיא מזהה את שני העורכים, "אתה לא תאמין איזה דברים אפשר למצוא בעמדת הגריסה".
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by