בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
יורם גליצ` 
שחר של יום ישן 
 
 מחליק על ערימות זבלי הקומוניקטים והמטרידנים למיניהם. עורך חדש במעריב וגליצ` לא שם    צילום: אילוסטרציה    
יורם גליצ` |
 
יורם גליצ`

יורם גליצ' ושחר אלתרמן עושים את זה בירוחם. היה סופשבוע סוף

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 כדי לפרסם משהו בעיתוני סוף השבוע המינימום שעליך לעשות הוא לקחת את אחד מבני משפחתו של העורך כבני ערובה (או להחרים לו את האוסף המהודר של כוכבי האירוויזיון אם הוא חובב גברים) רק אז, אולי, יש סיכוי שיהיה מוכן להביט בסיפור 
לפני כמה שבועות קראתי על עזיבתו של עורך "סופשבוע" שחר אלתרמן למטרת קריירת צילום. אלתרמן, נכתב, עזב את מערכת העיתון, והלך לכמה חודשים כדי לפתח את אהבתו השנייה, צילום בדרום. הקלות החיננית שבה ויתר העורך הבכיר על עבודתו בזמן שכה רבים מדשדשים בביצת הייאוש הרשימה אותי ביותר, אפילו עוררה בי השראה, אך בעיקר, החלפת המשמרות הגדילה את תקוותי להתעלקות מועילה, גבירותי ורבותי, בשר טרי הגיע לעיירה.

עזיבתו של אלתרמן הופכת באופן אוטומאטי את מחליפו, ובמקרה הזה דורון כהן, לחוליה החלשה בשוק מנודנדי התקשורת. בשבועות הראשונים לעבודתו, יודעים הטפילים השונים, העורך החדש יחזיר מיילים, יענה לטלפונים, אפילו יהיה נחמד, בקיצור יעשה את כל הדברים שעורכי עיתוני סופשבוע אחרים לעולם לא יעשו.
 
 
חולשתו היחסית של העורך החדש היא ההזדמנות של היח"צנים, והמובטלים למיניהם למצוץ את דמו, לסחוט ממנו הבטחות שונות ומשונות ולהרגיש פעם אחת במערכת היחסים הבלתי שוויונית את טעמו של הכוח. ברגע של חולשה ויצר נקמה, אני יודע, תמיד אוכל להרים אל אותו כהן טלפון באישון הלילה, בידיעה שירים את השפופרת ולו מהחשש החדש והבלתי מוכר להפסיד סיפור חשוב אל המתחרה.

כמה שבועות ספורים, זהו חלון הזדמנויות שבו יכולים כולם לגבור על העורך החדש לפני שהוא הופך לכדי אותו ממזר קשוח שמתעמר בכל העולם. אחר כך, וזה ידוע, הוא יהפוך להיות אותו קהה חושים שמרוב נדנודים מעדיף פשוט לאטום עצמו לעולם ולהחליק על ערימות זבלי הקומוניקטים והמטרידנים למיניהם.

כדי לפרסם משהו בעיתוני סוף השבוע המינימום שעליך לעשות הוא לקחת את אחד מבני משפחתו של העורך כבני ערובה (או להחרים לו את האוסף המהודר של כוכבי האירוויזיון אם הוא חובב גברים) רק אז, אולי, יש סיכוי שיהיה מוכן להביט בסיפור.

לא כך אצל העורכים החדשים.
 
 עזיבתו של אלתרמן הופכת באופן אוטומאטי את מחליפו לחוליה החלשה בשוק מנודנדי התקשורת. בשבועות הראשונים לעבודתו, יודעים הטפילים השונים, העורך החדש יחזיר מיילים, יענה לטלפונים, אפילו יהיה נחמד, בקיצור יעשה את כל הדברים שעורכי עיתוני סופשבוע אחרים לעולם לא יעשו 
העורכים החדשים מוכנים לשמוע הכל, הם יחוו את דעתם בנחמדות, יבקשו שתבדוק כמה דברים ותחזור אליהם, יפלו בכל פח שנואש כמוני מסוגל לטמון כדי לקבל קצת עבודה. אז פשפשתי בעיתוני היום, מצאתי לי סיפור על מועדון מוזיקלי בירוחם והתחלתי בסיר הלחץ העיתונאי. שבועיים וחצי לאחר מיכן ומצאתי את עצמי בדרך לדרום, מצב רוח מרומם, בדרך לעוד כתבה גליצ'ית טיפוסית. לא היה מאושר ממני כשצעדתי ברחובות העיירה כמו השריף החדש של עולם העיתונות, העורך החדש מונח לי בכיס האחורי.

"מה אתה עושה פה גליצ'", שמעתי את קול הפיקולו של אלתרמן מאחורי, הוא עמד עם מצלמה וצילם כמה מקומיים משחקים בשממית.
"שום דבר", עניתי בתמימות, חרדה אחזה בי מבפנים.
"אל תגיד לי ששיכנעת אותם לעשות פה כתבה", הוא התרומם מעלי, "אני לא מאמין, זה הפרוייקט שלי, והוא לא לעיתונות. תנו קצת כבוד לאותנטיות".
"אני לא יודע על מה אתה מדבר", עניתי, "אני בביקור חולין".
והוא שקלט תוך שנייה את ניצול המצב העדין הביט בי בעיני צלופח ואמר, "יש לך רבע שעה להסתלק מפה".

עורך נשאר עורך.
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by