בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
תקשורת 
פופוליטי כאן  

פופוליטי כאן

 
תקשורת |
 
דוד ורטהיים

אחרי גל נוסף של חציית עיתונאים את הקווים לשדות הפוליטיקה, התמונה מתחילה להתבהר: הם תמיד היו שם. השאלה היא איזו עיתונות הם משאירים אחריהם

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מבשל להם את הדייסה הזו כבר 6 שנים. הורביץ
 מבשל להם את הדייסה הזו כבר 6 שנים. הורביץ  
 צילום: חדשות 10 
 
אחרי דניאל בן סימון וגדעון רייכר שעשו כבר צעדים אופרטיביים לקראת הכנסת ה-18, הצטרפו בשבוע שעבר רשמית גם אורי אורבך מגלי צה"ל וניצן הורביץ מחדשות 10 לשורות הפוליטיקה הישראלית. הראשון ל"בית היהודי", השני לבית החדש -לפחות תדמיתית - של השמאל - תנועת מרץ החדשה. "הוא יהיה נכס למפלגתנו", אמר ראש תנועת הימין החדשה, הפרופסור דניאל הרשקוביץ' על אורבך שהתנה את כניסתו לחיים הפוליטיים בהבטחה למיקום בחמישייה הפותחת. בגלי צה"ל המשיכו לפרגן לאורבך "בכל מאמר שלו בידיעות אחרונות בכתבה סטירית או בשידור של 'המילה האחרונה' כאן בגלי צה"ל לא הסתיר אורבך את דעותיו הפוליטיות", נכתב באתר הרדיו הפופולארי.

דברים דומים אמרו בערוץ 2 גם על שלי יחימוביץ, כאשר החליטה להודיע על הצטרפותה למפלגת העבודה ימים ספורים לאחר ראיון שערכה עם יו"ר מפלגת העבודה דאז עמיר פרץ. לא מן הנמנע שגם על הורביץ יכול הצופה הממוצע לומר את אותם דברים בדיוק: "הוא מעולם לא הסתיר את האג'נדה השמאלנית והירוקה שלו". ובעצם, מי צריך את הצופה כאשר את הדברים נמצא אומר השבוע הורביץ בעצמו, במסגרת פרידתו בשידור חי מהקולגות לונדון וקירשנבאום שהפליגו בשבחו וטענו כי גם ככה הוא מבשל להם את הדייסה הזו כבר 6 שנים. דברים דומים נאמרו בשעתו על טומי לפיד ז"ל, יוסי שריד, סילבן שלום (שהחל את דרכו ככתב כלכלי) ועוד ועוד.
 

רשימות חיסול

היא הסיפור. מורשת יחימוביץ
 היא הסיפור. מורשת יחימוביץ 
 צילום: ערוץ 2 
 
השיא היה דווקא בסופ"ש האחרון, כאשר שיבח חנוך דאום בטורו הקבוע בעיתון של המדינה, את אורבך, וכתב כי מדובר באחד הנכסים התקשורתיים הגדולים שהפוליטיקה קבלה. אותו דאום, עיתונאי צעיר יחסית, אף הגדיל לעשות ולפני מספר שבועות המליץ לבוחרי קדימה לבחור בשאול מופז. שבוע לאחר מכן הוא אף הרכיב את רשימת העיתונאים שראויים להצטרף לפוליטיקה. דאום גם לא בחל בפרטים ובעוד עיתונאים בארץ ובעולם מחליטים בכובד ראש באם לתמוך במועמד וכיצד לעשות זאת, הוא הספיק בטור אחר לבנות לא פחות מרשימה שלמה לליכוד, כולל טיפים מעשיים ממש להתנהלות מול מרכז המפלגה והפעילים ואפילו שזר מחמאות נוספות ללאה נס ושמואל סלבין "המביאים עימם ערך מוסף, גם אם כרגע רוב הציבור לא זוכר במי מדובר". הספק נאה למי שרגלו מעולם לא דרכה בפוליטיקה.

גם בערוץ 10 לא בחלו מעולם במעורבות פוליטית, הכל בשם העיתונות החדשה, מורשתה של שלי יחימוביץ, במסגרתה החיסרון הוא יתרון, כלומר עיתונאי בלי אג'נדה, רצוי מרוחה לתפארה בכל רגע נתון, הוא עיתונאי רדום עצל ומיושן. בכל מקרה, ישן או חדש, הוא הסיפור ובהעדרו - פשוט אין כזה. מיום הקמתה "חדשות 10" עמוסה בעיתונאים דעתניים וצבעוניים שאינם מתביישים לרגע באג'נדה הפוליטית שמנחה אותם. לונדון וקירשנבאום נושכים אמנם את כולם, אבל מפגינים עמדות שמאליות עקביות ומובהקות. התוכנית שלהם, כך נדמה, אפילו לא מנסה להציג מראית עין של אובייקטיביות. כך גם רינו צרור שמגיש אג'נדה חברתית-שמאלית מגובשת וחדה. או אפילו מגיש החדשות בערוץ הראשון ינון מגל, שאינו מסתיר לרגע את האמפתיה שהוא חש כלפי מסוקריו המתנחלים.
 

הצילו, הפקרות

 
עיתונות היא המקצוע המופקר ביותר בישראל, אולי אפילו יותר מהפוליטיקה. בעוד שבזכות להיבחר ישנן עדיין התניות (גיל, שנות לימוד או אפילו מגורים בארץ) בעיתונות, אפילו הם לא חלים. האם זה מקרי שלא שמענו על כתב בריאות שעבר להיות רופא? או על כתב רווחה שהחליט לפתע להיות עובד סוציאלי? כפי הנראה לא, ולו משום שמקצועות הללו דורשים קצת יותר אחריות ומתגמלים בקצת פחות פרסום. מה כן שמענו? על המונים שעברו לתחום היח"צ או הפרסום, שתי פרופרסיות נוספות - שבדיוק כמו הפוליטיקה - דורשים מגוון כישורים כללים ולא מחייבים. וכשאין סדר ותנאי יסוד, העסק מופקר והופך לכר גידול פורה לטורים אישיים, גילויי דעת והמון רצון להשמיע (בעיקר את עצמך). עצם ההעמדה העצמית של עיתונאים כעוסקים בתחום אלסטי תוך ויתור על שאלת האובייקטיביות, מעמידה אותם אוטומאטית בתחתית שרשרת המזון האתית. האם רופא יכול להחליט באילו חולים יטפל רק בשל דעותיו, האם קברן מחליט את מי לקבור? בעיתונות הישראלית לעומת זאת, הכל אפשרי. החל מהפלת ראש ממשלה, דרך תפיסת פדופילים ומטפלות מתעללות ועד לכתב אישום מפורט נגד נשיא המדינה. דעה נחרצת, יכול וורבאלית והרבה כישורים חברתיים, הופ-אתה בפנים, קובע, משנה ומטיף לחברה טובה וצודקת.

העיתונאים שעוברים לפוליטיקה, יותר שהם מעניינים או אפקטיווים, הם סמל. סמל להפיכת העיתונות לתחנת מעבר בדרך לאנשהוא. סמל לכך שעיתונאי אינו צריך להביא סיפור אלא "לתעד" אותו. סמל לאובדן השאיפה לאובייקטיביות בשם הפוסט זורנליזם המתעדף אוטומאטית את העיתונאי ה"דעתן עם האג'נדה" על פני זה ששם את עצמו מחוץ לתמונה וזוכר שהוא לא הסיפור. האם זה מקרי שאף אחד מהפוליטיקאים התקשורתיים החדשים שלנו, לא השאיר אחריו סיפור אמיתי, כותרת מעניינת ומשמעותית, חשיפה בלתי נשכחת או סתם סקופ, אלא נהנה ממילת הקסם - פובליציזם - הכוללת עלי שלכת של אג'נדות, רעיונות, דעות ושלל מקסמי קידום רעיונות שכבודם במקומם מונח, אך הם אלו העושים את ההבדל בין פוליטיקאי לבין עיתונאי?
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by