בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
תעשייה 
עומד בפינה 

עומד בפינה

 
תעשייה |
 
דוד ורטהיים

פסטיבל ראש פינה, שהחל לפני כעשור "עם 15 איש" והפך במהלך השנים לאירוע הסקסי והמרכזי של השנה, ניסה לעשות קאמבק. האמצעי: המסלול הדיגיטלי. המשמעות: יותר תוכן ועניין. המחיר: הרבה פחות צבע וסקס אפיל. הערכים והתוכן? הם יצטרכו לחפש חגיגה אחרת. סיכום מחושב

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
באוהל ההתגודדות הרשמי של פסטיבל ראש פינה, כמה שעות לפני הפתיחה החגיגית של פאנל השקת האירוע-"המפץ הגדול", האווירה הייתה צפויה, כמעט מכאנית. שמות מוכרים יותר ומאד, התהלכו ברחבה המסוגגנת, מכירים לעומק את סידור העבודה שנכפה עליהם-היי וביי מכל הסוגים עם כל מי שאפשר ורצוי כמה שיותר. ההרפתקאה שהחלה לפני קרוב לעשור על ידי תיא תקשורת, הפכה למסורת שנתית, וככזו היא משלמת את מחיר ההתיישנות. מחיר אובדן האפיל.

הפסטיבל, שהחל "עם 15 איש" וציפה השנה ל-3000 מצפינים, עבר תהליך של פרופסיונאליזציה באמצעות שילוב עולם האינטרנט והפרסום במעגל המשתתפים ומייצרי הכותרות. המשמעות: יותר תוכן ועניין. המחיר: הרבה פחות צבע וסקס אפיל. הערכים והתוכן? הם כנראה יצטרכו לחפש חגיגה אחרת.
 

המפץ הקטן

דיונים משמימים, כמעט דיגיטלים. "המפץ הגדול" ו"מה-קו"
 דיונים משמימים, כמעט דיגיטלים. "המפץ הגדול" ו"מה-קו" 
 צילום: nana10 
 
בשנים האחרונות התרבו הדיבורים והשמועות סביב ירידה מתמדת במספר באי הפסטיבל, דבר שהניע את מארגניו, לצקת תכנים חדשים ובעיקר לפנות לקהלים חדשים, ואם כבר אז למה לא לפנות לילד החזק באמת בשכונה, זה שמחזיק גם בתקציבים, גם בכוח הדרוש ובעיקר, הילד ששום אורח קבוע לא וכל להתנגד לו. לילד הזה קוראים עולם הפרסום, ובמילים אחרות אם מהאינטרנט אי אפשר היה להתעלם עד כה משום כוחו הרב בציבור, מהפרסום כבר אי אפשר להתעלם פשוט מפני שהוא קובע הכל. הכוח הזה, למי שלא בקיא בפרטים, טמון גם בניתוב התקציבים למדיות השנות מכאן גם המעורבות ההולכת וגוברת שלו בתוכן עצמו. תוכן שיווקי? לא מאיימים על אונה באין.

את הפאנל המרכזי בערב הראשון, תחת הכותרת "המפץ הגדול", שסקר את עולם התקשורת במשבר הכלכלי תוך הפניית אצבע מאשימה למשרד התקשורת לעודף הרגולציה, פתח גיא רולניק במחווה דווקא ל"מרגול שופטת". בקונספט הזוי של בית דין שדה מאולתר ולא פחות היתולי, עימת רולניק את אבי ניר מול מנשה סמירה, את האינטרנט מול הטלוויזיה ואת נציגי האוצר מול אלו של התקשורת, תחת שעון עצר המקנה שתי דקות למתמודד. הפאנל גרר מחיאות כפיים, צחוקים מאולצים של מביני דבר, והרבה יותר מידי שום דבר. לא תפסת, לא מרובה. עצה לקונספטואלים של הפסטיבל הבא: השאירו את הצחוקייה לעדי אשכנזי, או לפחות תשקיעו קצת יותר בהגיון הפנימי של משפט השדה (זוכים, הצבעות, החלטות, קהל). אם כבר-אז. מה שנותרנו זה עם מהדורת אה-לה-ריאליטי ברנז'אית מתחכמת, וכמו תמיד-יותר מידי מודעת לעצמה. באוהל אחר אגב, שעסק בפלישת גופי השידור לאינטרנט ("אינטרוויזיה"), ניסו את אופציית הפאנל השמרנית (שאלות קשות ישירות ל"בטן הרכה" של עורכי הפורטלים), שהניבה דיון משמים, כמעט דיגיטלי, תוך איבוד עניין מהיר מצד הקהל.
 
 

השירות הכי מי

חיוך ניצחון קטן למראה ברנז'אי מזיע. כימיה בפסטיבל
 חיוך ניצחון קטן למראה ברנז'אי מזיע. כימיה בפסטיבל 
 צילום: nana10 
 
בדרך כלל נושא השירותים/הסלבס/האוכל זוכה לאייטם סוגר, כזה שאמור לשעשע, לתת "אווירה", ולהשאיר חיוך או טעם של עוד. רק מי שביקר בפסטיבל ראש פינה האחרון יכול להבין שהבדיחה הייתה על חשבונו. טור של שישה שרותים כימיים, מהסוג המיועד להופעות מקרטניות בירקון, סיפקו את צרכי האוהל המרכזי ושאר אוהלי הלווין של החוגגים. מבלי להכנס לפירוטכניקה שהייתה דרושה על מנת לטפס אלייהן ולקטנוניות סביב למה לעזאזל הנידונים למינגלינג ששילמו 750 ש"ח לא יכלו לקבל מתקנים ראויים יותר (או חלילה שרותים אמיתיים), ניתן לסכם ולומר, שמי שלא ראה ברנז'אי מזיע מימיו, יכול היה לחייך חיוך ניצחון קטן למראה היוצאים מתאי הגזים הארעיים. את ה"שיק", מיותר לציין, המארגנים העדיפו להשאיר לימים טובים יותר.
 

איפה הבושה?

פאנל זוגיות וטלוויזיה, ודווקא לא בצינוק. גיאורלי מרוז ווילנאי
 פאנל זוגיות וטלוויזיה, ודווקא לא בצינוק. גיאורלי מרוז ווילנאי 
 צילום: הילה שני 
 
הפסטיבל השנה התהדר כאמור במסלול הדיגיטלי. אינטרנט, טלוויזיה, מפרסמים והקשר בין כולם, לא בלי תוספות טכנולוגיות מהעתיד ובשילוב ממוקסם של דוברים מחו"ל. אבל התוכן, זה שבזכותו יפול ויקום הכל, היה האנדרדוג, ונשלח לצינוק האירוע- כיתות האמן. "שיחת נפש" עם פרופ' יורם יובל, "עם אחד-שתי שפות" עם אורי אורבך ואפילו "פאפאדיזי" עם מנשה נוי, נדחקו לאוהלים מעוטי משתתפים. הם היו הצבע, אם תרצו - עלי התאנה. במשחק האמיתי: ריאליטי טוב או רע? פורמטים חדשים? או איך עושים חדשות וההתדרדרות הערכית של חיי המסך שלנו, לא היה להם מקום. הם מזמן הפכו לפולקלור, למתאימים יותר לכנס העיתונות או לדיון באקדמיה. בפסטיבל ראש פינה האחרון מה שדיבר היה הכסף הגדול: המספרים, היוניקים, הג'אדג'טים, הטכנולוגיות, הרגולציה, הפרסום. הערכים והחידושים? את זה תשאירו ליוצרים.
 

האינטרוויזיה

כל מי שחיפש דוגמא לבועה פגומה, יכול לנוח. האבידה נמצאה. קוראים לה אינטרוויזיה. בעוד שבכלל בית ישראל עדיין מחפשים את ההגדרה המדוייקת לז'אנר מצלצלים או לשפה בה רנין מדברת, השיבוט המילולי (מאונס) של פורטלי האינטרנט הגדולים, הפך בפסטיבל למטבע לשון של ממש. האם האינטרוויזיה הצליחה? האם יש לה עתיד? איך היא תיראה עשור מהיום? היו רק חלק מהשאלות שנשאלו בפאנלים השונים. הבנו, בועה, אבל למה פגומה? מסתבר שאפילו הקודקודים האחראים ל"תפיסה החדשה המשלבת בין אינטרנט לטלוויזיה", לא ממש מבינים מה היצירה הפרנקנשטיינית הזו בדיוק אומרת, או רוצה מעצמה. מה שברור הוא שחלק גדול מהקהל, לא ממש עיכל, אם בכלל הבין, את התשובה לאניגמה הדיגיטלית הזו. אם בפסטיבל של לפני 3 שנים האינטרנט איים בביטחון מוחלט "לתפוס את מקומה של הטלויזיה", היום הוא כבר נח בחצי שלווה כ"מדיה משלימה". למה חצי? משום שרק מדיה שמאד רוצה וידאו אבל מודה שאין בו רווחים ועדיין "לא פוצח הקוד הגנטי של המודל הפרסומי שלו", יכולה להטביע את עצמה במונחים אמורפיים כמו "אינטרוויזיה".
 

משבר האשראי

ניסו לא לחרוג מההוצאות. אלון גל
 ניסו לא לחרוג מההוצאות. אלון גל 
 צילום: הילה שני 
 
שוב מגזרת הפרפראות שרק בראש פינה יכולות להפוך למחדל של ממש. מתברר, שבמודע או שלא, בבית הקפה המאולתר (והבלעדי) של הפסטיבל, עדיין לא שמעו על כרטיס אשראי. כלומר שמעו, אבל רק אם מדובר בקניות של מעל 50 ש"ח לאדם. ברנז'ה, כבר אמרנו? וכך, בעוד שאפילו בעניות שבפיצוציות תל אביב כבר הבינו שכסף זה כסף, ניסו בעלי הקפה לעשות עוד קופה בקרב מחזיקי הגולד והפלטיניום. כספומט? שני קילומטר במרכז המסחרי. רוצה קפה? קנה גם "סלט ראש פינה" ורימונדה, ואולי נוכל להסתדר עם הגיהוץ. 2008 כבר אמרנו?
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by