בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
תקשורת 
מלאכתם של צדיקים 
 
 הטוקבקיסטים, הכתבים, כולם אשמים. פיטורים בעיתונים    צילום: גטי    
תקשורת |
 
דוד ורטהיים

נכון, אתרי הברנז'ה לא נוהגים בסולידריות כלפי חבריהם המפוטרים, אבל המחשבה שבקהילות אחרות התודעה המעמדית גבוהה יותר היא לא יותר מפנטזיה ולא פחות מהלקאה עצמית. ההבדל היחיד הוא הצביעות. דוד ורטהיים משיב למניפסט החברתי של רוגל אלפר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אחד המפוטרים בגל האחרון. בוקי נאה
 אחד המפוטרים בגל האחרון. בוקי נאה 
 צילום: רוני שיצר 
 
ביום שישי פרסם העיתונאי ומבקר הטלוויזיה לשעבר רוגל אלפר במוסף תרבות מעריב טור מרשים תחת הכותרת "עיתונאי לעיתונאי זאב". בטור מתאר אלפר את תחושות הגועל שמעוררות בו חדשות הברנז'ה בכל הנוגע לסיקור הפיטורים במערכות העיתונים. "אתרי הברנז'ה ברשת חושפים את קהילת העיתונאים במערומיה: רוויית מרירות, טינה ושנאה, ונטולת כל שמץ סולידריות", כותב אלפר, " הברנז'אים המטקבקים מאחלים לעיתונים שלמים להיסגר ולעולמם של עמיתיהם להיחרב עליהם. הם עושים זאת בחדווה. באכזריות. והם לא נוהגים כך מטעמי ייעול העיתון או הצלת העיתונות המודפסת. הם מפגינים רשעות טהורה, נטולת כל אמפתיה". ובקיצור, הטוקבקיסטים, הכתבים, כולם אשמים.

בקריאה ראשונה הנטייה הראשונית והטבעית של כל עיתונאי שמצפון מינימאלי רוחש בקרבו, היא כמובן להלקאה עצמית. בקריאה השנייה, עולה התחושה ההפוכה. ריח חריף של אי נוחות ממלא את האף והמאזוכיזם מפנה את מקומו למחשבות והרהורים על קדושה מעונה במקרה הטוב, וצדקנות וצביעות - במקרה הפחות טוב.
 

גם הדיילים לא בעננים

 
אלפר מציאותי. לדבריו פיטורים הם משהו שנעשה במסגרת התייעלות גוף עסקי ולעיתים אין מכך מנוס. על פי אלפר מדובר במעין גזרת גורל ניהולית. "הפרדוקס הוא שלעתים קרובות ההנהלות הרבה יותר אמפתיות לכאבו של המפוטר מאשר עמיתיו", מחמיא אלפר, "הן לא עולצות. הן עושות עבודה מאוד לא נעימה שחייבת להיעשות. הצימאון לדם הוא נחלת העיתונאים. בלי בושה. בלי נקיפות מצפון. הם מוליכים את המפוטר בכיכר העיר, מרוח בזפת ובנוצות, ניגשים אליו מאחור ויורקים עליו". זאת כמובן, בניגוד מוחלט לקנוניות הטוקבקיסטים שלא שולטים בפיהם ובחסות כוחות האופל משחררים את מיקלדותייהם ברגע שרק מתחיל להשפך הדם. על פי אלפר גם אם המציאות התקשורתית בעידן האינטרנט מובנת, שהרי כולם רוצים עוד חדשות, ועכשיו, גם במחיר שפיכת דמו של האחר, "אין ספק אם יש היום בארץ גילדה מקצועית שכה מתאכזרת לאנשים שלה, לבשר מבשרה, כמו קהילת העיתונות המודפסת. זו תופעה בהמית". פשוט וקל.

כנראה שאלפר ממרום מעמדו קצת איבד פרופורציה. האם באמת הזוועות שהוא מתאר הן נחלת העיתונאים בלבד? הקלקה מהירה באתרים פנימיים של חברות בתחומים שונים כמו אל על לדוגמא, או האתר הפנימי של לשכת עורכי הדין, מעלה שכוס התרעלה הנשפכת בחסות האנונימיות אינה משתנה ממקום למקום ולתופעה הזו קוראים מר אלפר –אנושיות. כן אנשים אומרים את אשר על ליבם במקום שהם יכולים לומר זאת מבלי להיתפס. רע? מפוחד? צבוע? ברור. אנושי ומעיד על כך שבכל מערכת או ארגון, במיוחד בתקופות לחץ, אנשים מוצצים את דמם של חבריהם? ברור לא פחות.
 

הסכיזופרניה של העיתונות

יצא לחופשה או פוטר? גדעון רייכר
 יצא לחופשה או פוטר? גדעון רייכר 
 צילום: רוני שיצר 
 
טענה נוספת שמעלה אלפר קשורה לדיווח המיידי על כל שימוע של מפוטר, מבלי לחוש טיפת חמלה על אובדן פרנסתו ובעיותיו. אלפר כפי הנראה שוכח את הסכיזופרניה הכרוכה בסיקור עיתונאים. אין עוד חיה כזו במסגרתה העיתונאים, הרגילים לדווח על אחרים, מדווחים על עצמם. התופעה הזו לא קיימת בשום תחום שהרי עובד הייטק לא יסקר את חברו, פשוט מפני שהוא לא עיתונאי. אך האם זה מצביע בהכרח על עודף תכונות בהמיות כמרכיבי אישיות הכרחיים בפרופיל העיתונאי? האם למישהו יש ספק בכך שהתועלת בביקורת תקשורתית ובדיווח גדולה מהנזק שעלול להיווצר כתוצאה ממנה, גם אם יש לכך מחיר? בעניין זה אין ולא היה שום קשר לקולגיאליות או לחמלה. האם באמת אלפר מצפה ליחס אחר מצד "אתרי הברנז'ה" כשמדובר בעיתונאי מפוטר לעומת כותרות בעיתונות הכלכלית לדוגמא, כשמדובר בגל פיטורים בהיי טק או במנכ"ל AM:PM שפוטר לאחרונה?

הסכיזופרניה הנוצרת בין הערוצים המסקרים את המתרחש במדיה אולי בעייתית אבל לשמחתנו היא אינה המצאה ראשונה מסוגה. בדיוק כפי שצערנו רופא מבין ללב החולה רק כשהוא שוכב במיטתו קודח, ומורה מבין כמה סבלנות דרושה כדי ללמוד רק כשהוא עצמו מתיישב על כסא הלימודים, גם במקרה זה, השיעור בחמלה אמנם חשוב, אך הוא כפי הנראה בלתי נמנע. אכן, עצוב שהאהדה מגיעה רק כשמדובר בבשר מבשרנו. עצוב עוד יותר לנפנף בהעדרה כאילו מדובר ברוע צרוף.
 
 

כתבי הרכילות כבר רגילים

לסיכום, כותב אלפר, "מרבית הכותבים עובדים שם (באינטרנט) בתנאים הרבה פחות מכבדים מהתנאים בעיתונות המודפסת. ובכל זאת קרבות הלודרים מתקיימים דווקא בזירה הזו. אולי זה משום שכשהרבה אנשים מתקוטטים על עוגה קטנה שמצטמקת לנגד עיניהם הם הופכים לחיות רעות". בעניין זה צודק אלפר. ככל שהזירה לחוצה יותר כך עולה הצורך לייצר חדשות מהירות גם במחיר פגיעה בנפשם של יחידים, כאן עולה שוב שאלת ההיתממות. האם הבעייתיות עולה רק כשמדובר בסיקור עיתונאים את חבריהם? האם ביקורת דומה לא מושמעת כלפי כתבי הרכילות, הכלכלה, ואפילו אלו הפוליטיים, כל יום כל היום?

צריך לזכור, העיתונאים מעצם טבעם צמאי דם ובעיקר מידע, בדיוק כפי שעורכי דין צמאי לקוחות (ותשלומים) ופרסומאים צמאי כוח והשפעה. האם באמת דווקא עכשיו נחצו כל הגבולות? האם באמת אפשר לפטור את הנהלות המערכות בכך "שהן רק עושות את המוטל עליהן", כאילו להן אין דבר וחצי דבר ביצירת האקלים האלים והלחוץ הזה, ולהאשים רק את העיתונאים בכך שמפיקים מכך הנאה? שווה לבדוק שוב את אתרי הברנז'ה, הם לא יותר מהסימפטום.
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by