בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
תעשייה 
איפה השקשוקה? 
 
 סאונדבייט מנצח, בלי משמעות. ``שיטת השקשוקה``    צילום: ``שיטת השקשוקה``    
תעשייה |
 
נמרוד צוק

"שיטת השקשוקה" הוא סאונדבייט מנצח. עם זאת, אין לו כמעט שום משמעות, בטח שלא פלילית או בלתי כשרה, וזה מה שמוביל לבעיה העיקרית של הסרט: האריזה, שמפחיתה מאמינותו כמסמך עיתונאי. "שיטת השקשוקה", גרסת הצופה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"תשכחו מגילויים מסעירים"
 "תשכחו מגילויים מסעירים" 
 צילום: "שיטת השקשוקה 
 
"שיטת השקשוקה", הדוקומנטרי המדובר של מיקי רוזנטל על האחים עופר שהוקרן אתמול בסינמטק, תפס אותי בעיצומה של צפייה מרתונית בסופרנוס. הפתיח בו חולפת המצלמה על גזרי העיתון עם תמונות האחים, מוצמדים בנעצים ללוח שעם, זרק אותי מיד לקטעי המעבר מהסדרה, בהם רואים את סוכני ה-FBI נועצים את דיוקנאות טוני וחבריו על הקיר. משפחת עופר, יש להדגיש, היא ממש לא משפחת פשע, ורוזנטל לא טוען שהיא כזו: הוא בסך הכל ניסה לברר כמה שאלות לגיטימיות בנוגע למה שנתפס בעיניו כיחס ידידותי יתר על המידה של מדינת ישראל לעסקיהם של סמי ויולי. אם להאמין לדברים שתועדו בסרט, זה הספיק כדי להפוך אותו לאויב הציבור מס' 1.

אני מעדיף להתחיל דווקא ממה שאין בסרט. אם רציתם להבין איך פועל המנגנון המכונה "הון-שלטון", או תהיתם למה מכרה מדינת ישראל את חלקה בחברת "צים" במחיר מצחיק, או ציפיתם לשרשרת של גילויים מסעירים על עסקיהם של סמי ויולי עופר – תשכחו מזה. רוב העניינים שהוצגו אתמול על מסך הסינמטק בת"א, הגוף היחיד עד כה שהסכים להגיש לציבור את "שיטת השקשוקה", כבר נחשפו בעיתונות ונידונו בבתי משפט. את סימני השאלה שממשיכים לרחף סביבם גם מיקי רוזנטל לא מצליח לפצח, מכיוון שרוב האנשים שיודעים משהו על הפרשיות הללו לא מסכימים לפתוח את הפה – ובכך הוא בעצם עוסק. וזה, למען האמת, דווקא מרגיז ומעניין מאוד.
 

הגול העצמי של עופר

אחד מרגע השיא. סצנת המצלמה
 אחד מרגע השיא. סצנת המצלמה   
בהיעדר גילויים חדשים של ממש, רוב הסרט מתמקד בדמותו המרשימה של רוזנטל ובניסיונותיו הסיזיפיים להתחקות אחר הקשרים בין משפחת עופר למוקדי כוח במוסדות המדינה. מעט העדויות הישירות זוכות לעיבוי באמצעות דברי פרשנות של עיתונאי "דה-מרקר", חומרי ארכיון וראיונות קצרים עם אנשים כמו שמואל סלאבין, שהסכימו להשמיע את עמדתם בפני המצלמה. הסרט מזגזג בין החלקים האינפורמטיביים למעקב אחר ניסיונותיו של רוזנטל לצלם איפה שלא רוצים אותו, ומסתכם בתבשיל טעים ומהנה לצפייה - בהחלט לא הדבר שיהרוס את משפחת עופר, שדי ירו לעצמם ברגל עם הניסיונות לעצור את הקרנתו. יוצרי "שיטת השקשוקה" לא יכלו לקוות ליחסי ציבור טובים יותר.

אחד האנשים שלא הסכימו לדבר עם רוזנטל הוא מנהל מוזיאון ת"א מרדכי עומר, האיש שבמשך שלוש שנים מנע הקרנה של סרט אמנותי שצולם מבעד למצלמות האבטחה של מוזיאון ת"א תוך שימוש בטענות מופרכות, שנפסלו לבסוף על ידי בית המשפט. כפי הנראה, חולק עומר עם בני משפחת עופר תפיסת עולם דומה בנוגע לחופש הדיבור והדרך להיאבק בפרסומים לא נוחים. הסצנה בה מגיע מיקי רוזנטל לתעד דיון בעיריית ת"א על התרומה של משפחת עופר למוזיאון וגורם לעומר להימלט מאימת המצלמה, הוא אחד מרגעי השיא של הסרט.
 

פשע כלפי הציבור בישראל

 
הסירוב התמוה של כל גופי השידור במדינת ישראל לתת במה ל"שיטת השקשוקה" כבר סוקר בהרחבה, אבל אחד מהם מרגיז במיוחד. חברת yes, שיאמר לזכותה שמימנה את הפקת הסרט באופן חלקי, נימקה את החלטתה שלא לשדר אותו בעיסוק בקשר המשוער בין החברות שבשליטת משפחת עופר למקרים של סרטן, לטענתה בניגוד לסיכומים מוקדמים. קשר כזה, יש להדגיש, לא הוכח מעולם בצורה חד משמעתית וגם הסרט לא מוכיח אותו – אבל הדיון בנושא הוא החלק החשוב והדחוף ביותר בסרט, ומיקי רוזנטל צדק כשסירב להשמיט אותו. גם אם הדברים שהוא אומר בסרט הם קשים ואולי מוגזמים לעתים, הניסיון להשתיק את הדיון בסוגיה הזו הוא לא פחות מפשע כלפי הציבור הישראלי.

לסיום, כמה מלים על השם: "שיטת השקשוקה" הוא סאונדבייט מנצח. עם זאת, אין לו כמעט שום משמעות, בטח שלא פלילית או בלתי כשרה, והוא לא יותר מאנקדוטה חסרת חשיבות של עו"ד רם כספי שהוצאה מהקשרה. וזה מוביל אותי לבעיה העיקרית של הסרט: האריזה שלו, שכוללת קטעי מעבר המציגים את הנפשות הפועלות כדמויות אנימציה קריקטוריות למראה, הופכת אותו למוצר קולנועי משעשע יותר ופחות קשה לעיכול, בנוסח עדות מייקל מור – אבל מוסיפה לו סאבטקסט מזלזל ולא נחוץ, שדווקא מפחית מהעוצמה שלו כמסמך עיתונאי.
 
 

בעלי ההון במלוא עליבותם

"לסרבני שיתוף הפעולה עם הסרט יש משהו להסתיר". צוק
 "לסרבני שיתוף הפעולה עם הסרט יש משהו להסתיר". צוק 
 צילום: "שיטת השקשוקה" 
 
ועוד משהו. על הקנטרנות של קטעי המעבר אפשר היה לוותר מכיוון שתכני הסרט לא זקוקים לעזרה כדי להראות את בעלי ההון והשררה במלוא עליבותם: ההתחמקות העיקשת של נציגי המשפחה ונציגי המדינה מהשאלות של רוזנטל, התביעה המשפטית המוזרה שהגיש נגדו עידן עופר, הנסיונות הדוחים למנוע ממנו לבצע עבודה עיתונאית בסיסית שנראית חוקית לחלוטין, כל אלה מובילים למסקנה בלתי נמנעת: לסרבני שיתוף הפעולה עם הסרט יש כנראה משהו להסתיר, או משהו להפסיד אם ידברו. ברשימת הקרדיטים כלול סעיף לא שגרתי שמציג את עשרות המרואיינים שהעדיפו לשתוק, ומספק סיום אפקטיבי לסרט חשוב, ששווה יותר מהשעתיים ו-33 השקלים שתצטרכו להשקיע כדי לצפות בו.
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by