בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
רב טוראי  
המסעודה הגדולה 

המסעודה הגדולה

 
רב טוראי  |
 
דוד ורטהיים

קשה לשים את האצבע על הרגע המדויק בו הפכו חדשות הלילה (הפולו אפ) בכל הערוצים לשעטנז חדשותי/בידורי למתקשים, מה שברור הוא שיש בהן הרבה חנופה והתנשאות ומעט מידי מחשבה וקרדיט לצופים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
"אני יודעת", צעקה עוזרת מנהלת הפיתוח הזמנית של לוח השידורים בערוץ, "לאנשים כבר נמאס לראות חדשות רגילות. הם רוצים משהו שידבר בשפה שלהם. בואו נלך על קונספט חדש. בואו נביא את החדשות באווירה נעימה ומחויכת ובמקום לדבר בשפה הרגילה, נדבר בשפה שכולם מבינים, ואין מתאים לעשות את זה מגיא זוהר". בהמשך נתנה עוזרת המנהלת גם דוגמאות: "מה זאת אומרת המדד עלה? מי מבין את זה? אנחנו נסתכל על זה בתמיהה ונסביר למסעודה מה המשמעות של זה עבורה. מה זה אומר על מחיר העגבנייה הבשלה שהיא תקנה מחר בחצי חינם או במגה". אמרה, וירדה אחוזת רגשות מרקסיסטיים לעבר הקפה מתחת לבית הוורד. "את הקביעות שלי, כבר קבלתי", חייכה במעלית בירידה מהקומה ה-23.

השיחה הזו, או דומה לה התקיימה לפני מספר שנים, ונראה כאילו רצועת הלילה של גיא זוהר תמיד הייתה כאן. לפנייה, למי שלא זוכר, היה רק את מהיום למחר בערוץ הראשון - שיח אינטלקטואלי מאפיר עם דוד ויצטום או עמנואל הלפרין. כן (!!!), הם זיהו את הפוטנציאל עוד לפניהם. בעקבותיהם כאמור, גלשה מהדורת הלייט נייט החדשותית הראשונה של 10 לגבולות המיינסטרים עם גיא זוהר. הכוונה הייתה טובה - לסכם את חדשות היום בתמציתיות וקוליות למי שלא הספיק לראות את ארבע המהדורות שקדמו לה. הייתה לכך עוד סיבה, מרכזית יותר – תקציב דל בעידן שטרם הישרדות והיורו.

סביב הקונספט לא הייתה שום התנצלות או יומרה. חדשות פשוטות לאיש הפשוט, מ"הרחוב", עם תוספת של הומור ורגע של נחת. תרתי משמע. עם הזמן כל המהדורה הפכה לתרגום יבש של החדשות, למפגרים. משפטים כמו "יש דבר כזה", שכבר הפכו מזמן לפארודיה בארץ נהדרת התקבלו בהבנה ויוחסה להם בעיקר האינטונציה של זוהר שגיחכה קלות בעצמה על התופעה. זה היה שייך לז'אנר החדש יחסית דאז של החדשות המודעות לעצמן, הבלתי אמצעיות, עם המגיש הביקורתי אבל זה שגם יודע להביא את הדברים בצורה מדויקת. משהו בין בידור לחדשות. נניח.
עם הזמן זוהר הבין כנראה שהשטאנץ עובד והטון נהיה יותר ויותר דידקטי ומסביר, ופחות ופחות מדווח ומעדכן. משפטים כמו "היום היה חם מאד עם לחות גבוהה" הפכו ל"מהי בעצם לחות? החזאים טוענים שזה מצב בו אנו מזיעים הרבה", הפכו לבון טון, או נכון יותר לטון אופייני המבהיר חד משמעית: ברור שאתם מבינים, אבל בכל זאת, למי שלא.
 

האינטרוויזיה של בר גפן או מהיום לאתמול

 
בקשת ניסו לפני כחודש להמציא את הגלגל מחדש. ניסו, ופינצ'רו את הקיים. "בואו נחשוב עדכני", בטח מלמלו לעצמם. "בואו לא נילחם באינטרנט אלא נביא אותו אלינו ונחבק אותו חיבוק גדול ואוהב". התוצאה? אחד הקונספטים המיושנים שנראו בעשור האחרון על המסך. מעבר לגרפיקה האנאכרוניסטית ולרעיון ה"גאוני" ללכוד את כל הקהלים (גולשים, צופים ומה שביניהם), גם ב'מה קורה' בנו כנראה על האישיות הכובשת (לינוי בר גפן) שתחפה על המחדלים. זה במקרה הטוב. כל זה היה מביך ולא מטריד אם באמת היה מדובר בתוכנית לא חדשותית או ביצור כלאיים שנולד מתוך עצלנות ועייפות, אבל בכל זאת מתגנבת לראש מחשבה מטרידה: יכול להיות שאי שם ברמת החייל יושבים אנשים וחושבים לעצמם: "רוב האנשים הרי עובדים במתפרות באופקים או כחוטבי עצים באחו, ולהם כידוע אין זמן לקרוא טוקבקים. בואו נתמצת להם מה היה היום, אבל אחרת. בואו נביא את המדיום המורכב הזה, ניידד (מילה חדשה ואהובה) אותו לצופים ואם אפשר, כמורשת גיא זוהר, נפשט גם את החדשות, ככה על הדרך". בדיוק מהרעיונות שנשמעים מצוין בחדרי ישיבות בהם מישהו שכח להעלות את הטמפרטורה של המזגן והקפיא את מוחות היושבים.

מה שהכי מרגיז ב'מה קורה'/"אז מה היה לנו היום", המביאה את חדשות הגולשים דרך הררי הטוקבקים ("כי אנחנו קשובים לעם"), הוא שהיא נשענת על שתי הנחות יסוד מתנשאות: א. את הצופים של 23.00 בלילה יעניינו החדשות של 10.00 בבוקר, רק כי הן קיבלו יותר טוקבקים (בלי לשאול אפילו למה, כשהתשובה ברורה-יותר אנשים גולשים ממקום העבודה). ב'. ישנו קשר הדוק בין המדיומים, האינטרנטי והטלוויזיוני, ומי שלא מבין את זה – אנחנו נעזור לו להבין.
השאלה האמיתית היא מי לעזאזל קהל היעד? אלו שבכל מקרה בזמן זה גולשים ולא צריכים את הפרשנות הגסה של עורכי בר גפן? או אלו שמבחינתם אינטרנט הוא לכאורה עדיין מילה גסה (א-לה- צופי ערוץ 1) ואליהם שווה לדבר? התשובה היא: אף אחד מהם. כמו בזוגיות, יש שני דברים שיכולים להרוג תוכנית: עודף מודעות וחוסר מודעות. 'מה קורה' הסכיזופרנית הצליחה כנראה להתעלות ולייצר את שניהם.
וכך, מקונספט שלא היה צריך לקבל יותר מפינה קצרה בתוכנית חדשות ליילית, קבלנו 45 דקות שרופות ולא רלוונטיות בלי שום ערך מוסף. בעצם אחד: כולנו מסעודה.

ולמי שטוען שעם הצלחה לא מתווכחים, שיפשפש בתוצאות הרייטינג של הפוליגרף בשבוע החולף. זו חוכמה קטנה מאד לקחת אנשים רדומים (גם אם הם לא בילו במתפרה כל היום), אחרי כוכב נולד ולמכור להם הכל. השאלה היא מה המחיר ומה ערך הסחורה.
 

כרטיס ללונדון

נותנים ריספקט. לונדון וקירנבשאום
 נותנים ריספקט. לונדון וקירנבשאום   
מהדורת הפולו אפ היחידה שאינה בוגדת בצופייה ונותנת להם את מרחב האוויר הנחוץ כדי לשרוד שעה שלמה מבלי להרגיש תחושת אובדן כבדה על כך שלא ניצלת את הזמן לפיסול או יוגה, היא כצפוי ונדוש - לונדון וקירנשבאום. הקרדיט ניתן להם לא משום האינטליגנציה הטבעית של שני מנחיה או משום הקונספט הנכון, אלא קודם כל משום שהם נותנים אותו (את הקרדיט) ראשונים, לצופים.
ההישג הגדול של קירשנדון טמון דווקא בכך שאי אפשר יהיה לחלץ מהם אפילו בכוח את ההרגשה אותה תאר דודו טופז לפני עשור בלי שמץ של בושה - שהוא לא היה צופה בתוכניתו. בין אם הדבר נכון או לא, ההרגשה שנותנים השניים היא שהם בהחלט היו צופים במה שהם משדרים, שלא לומר רק בזה. והעניין כלל לא טריוויאלי. אין הדבר אומר שהם לא מפשטים את המסובך או "מיידדים" את הצופים עם המתרחש, ולאחרונה הם אף הוסיפו פינה המערבת שאלות גולשים את המרואיינים (כפי הנראה בניגוד לרצונם הטבעי), אבל לעולם לא מתקבלת התחושה כאילו הם שואלים את השאלות עבור מישהו אחר. הם לא מכוונים לשום כיוון אלא נצמדים לאמת שלהם. והיא, כמה מפתיע, מעניינת, לרוב.
זו לא עניין של זווית אחרת או בחירת אייטמים, גם לא של ניסיון חיים או תפיסת עולם. אפילו לא של גיבוש קאסט מגישים מוצלח. לכל אלו כמובן יש חלק בהצלחה. העניין מתחיל ונגמר בריספקט. הריספקט שהצופים שלך יבינו גם אם תשאל שאלות קשות ולא תסתפק במניירות/תמיהות מעושות (זוהר, יונית, לינוי ושות'), שהרי למה לשאול שאלה נוקבת בצורה פשוטה ואלגנטית כשאפשר להרים גבה ולהביע עמדה בלתי מחויבת?
ריספקט שהצופים חיים בעידן בו זה שקוף שמעבירים זמן כי הסרטון לא מוכן או שחייבים לקצר כי יש פרסומות. ומשום שהם מבינים אפשר גם לומר את זה.
ריספקט שאם תדבר עם דודו מהבנק הבינלאומי והוא ילהג משהו על צניחת המדדים, הדבר לא יגרום לעווית מתוכננת ומתוכנתת נוסח "אני איתכם הצופים, גם בשבילי זה סינית". זה סינית? קח מישהו אחר.
ריספקט לכך שטלוויזיה יכולה להיות מאתגרת ואינטליגנטית ועם זאת ידידותית וקלה לעיכול גם בלי האדפטציה וההסברים לצופה המטומטם כאילו על הדרך, כדי ללמד אותו משהו. בקיצור, חבר'ה, הסוד הוא טלוויזיה הפונה לצופה העשוי מאותם חומרים פלאיים מהם אתם קרוצים. צופה מחובר. יש דבר כזה.
 
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by