בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
רוצים שינוי? 
המורדים 
 
 יואב ריבק (משמאל) ויאיר טרצ`צקי (מימין). המורדים (צילום: דן קינן)   
רוצים שינוי? |
 
דוד ורטהיים

ביום שישי האחרון התקבצו כ-350 עיתונאים רעבים יותר ופחות, למפגש הראשון של החטיבה הצעירה באגודת העיתונאים. את הכותרות הנפיקו כצפוי, דווקא המבוגרים יותר: אילנה דיין דברה על בעלי המניות והאחריות המקצועית ודורון גלעזר מחה על החרפה הכרוכה במשכורות העובדים (שלו) במעריב. כיצד הפכו שני עיתונאים אנונימיים מדסק החדשות של "הארץ" למושיעי האגודה? מדוע זכויות העובדים מופקדים בידי טאלנטים? למה יוסי בר מוחא מתלהב? והאם רק טוב יכול לצאת מזה?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
משכנות שאננים? בית סוקולוב
 משכנות שאננים? בית סוקולוב   
ביום שישי האחרון התקיים המפגש הראשון של החטיבה הצעירה של אגודת העיתונאים – הבייבי של יואב ריבק ויאיר טרצ’יצקי, שהחל במפגשים אינטימיים בבתי קפה ובמסדרונות "הארץ" וקרם עור וגידים בחודש האחרון לאחר הענות של מאות עיתונאים, בניהם כאלו המוכרים מאד בתעשייה. את כותרות האירוע עשו כמובן הותיקים יותר, אילנה דיין שדברה על האחריות העיתונאית אך מגבלות הכסף ("אנו לא בעלי המניות") ודורון גלעזר שדיבר על רמת המשכורות בעיתונו – מעריב. "חרפה" הוא כינה אותן. את טרצ'צקי וריבק העניין פחות הלהיב, הספיקה להם כמות האנשים שהגיעו והוכיחו, אחרי לא מעט חששות, שעם הרבה מוטיבציה, פילוח נכון והרבה מיילים, אפשר גם בימנו להוציא אנשים מהמקלדות ולהביא אותם להפגנת תמיכה.

כמה ימים קודם לכן, מסדרונות בית סוקולוב הידוע כמשכנה הוותיק של אגודת העיתונאים, נראו שוממים כתמיד. 20 איש לכל היותר, בעלי ממוצע גילאים הנע בין 55 ועד אינסוף ישבו בבית הקפה שלמרגלותיו ובפנים, כרגיל, היה ריק. חוץ מהשירותים החדשים והמפוארים – שום זכר לכך שמדובר ב-2008 ובמדינה בה יש יותר ערוצים מצופים, יותר אתרים מגולשים ויותר עיתונאים מאנשים. לא ברור מתי הייתה הפעם האחרונה בה התקבצו מאות עיתונאים לשיח אמיתית וכנה על עתידו של המקצוע ובעיקר עתידם של העוסקים בו.

טרצ'יצקי וריבק, זוג חברים טובים, מבעלי הבלוג לחץ חברתי, מאמינים שעיתונות היא פרופסיה, כזו שהיא מספיק חזקה כדי לקבוע לעצמה את החוקים והכללים ולא צריכה להמתין למחוקק או לרשות חיצונית שתגביל אותה. חוץ מזה, הם מאמינים ועוסקים בעוד כמה דברים. טרציצקי, שהתחיל בתפקיד טכני באתר הארץ, המשיך ככתב בכל העיר הירושלמי, והספיק גם לעבור במעריב, כבר למעלה משנה עורך בדסק החדשות של הארץ. ריבק, עמיתו לדסק סוגר 6 שנים בעיתון, וגם הוא הספיק לעבוד שנה במעריב. הם חברים מכיתה ג' "כשהצטרפנו יחד לכיתת המחוננים בחולון".

ליוזמה קדמה שנה של מחשבה ופיתוח, מינגלינג ממושך ולבסוף קמפיין בלתי ממוסד של מייליניג והדובדבן - פרסום קול קורא שהשניים הריצו באתרים ובבלוגים הרלוונטיים לאנשי התקשורת. במהלך השנה הזו הם הספיקו גם להקים את ועד העובדים של עיתון הארץ ולייצר מיני סערות בביצת התקשורת המקומית - תקדים וקבלות, לכל שואל ודורש. עם זאת, כמה שאלות נותרו פתוחות ולא לגמרי ברור לאן היוזמה הזו הולכת, אם בכלל.
 

"לא רק זכויות עובדים"

השתתפה בכנס. אילנה דיין
 השתתפה בכנס. אילנה דיין  
 צילום: צילום: יח"צ 
 
מי שחשב שחברת החשמל ומקורות צופים בגאווה או בקנאה ביוזמת החטיבה הצעירה, יכול להירגע. מבחינת טרציצקי, אין שום בעיה בכך שליוזמה המתעדת "לדאוג לשכבה החלשה בעיתונות", הצטרפו ראשונים לינוי בר גפן (קשת, רדיו 99), מתן חודורוב (גל"צ), לילך וייסמן (גלובס) אטילה שומפלבי (ynet) ועוד מוכרים, יותר ופחות. מעבר לכך, מקור שהיה בכנס מתאר כי כמעט ולא הייתה נוכחות של עיתונאים מהאינטרנט. "מעבר לאנשי דסק המחשבים של ynet שהגיעו בנוכחות כמעט מלאה לא היה ספק שהפרינט היה דומיננטי והוא זה שנתן את הטון".

- מדוע רשימת המצטרפים ליוזמה הסוציאליסטית (לכאורה) כוללת בעיקר טאלנטים שמגפת החוזים האישיים היא לא בדיוק הבעיה שלהם? איפה המשכתבים, אנשי ההגהה ויושבי פסי הייצור של הטקסטים המשתכרים שכר מינימום? איפה הפרילאנסרים שלא מקבלים פיצויים?
- "ראשית, שנינו אמנם סוציאליסטים בתפישותינו, אבל לא מדובר ביוזמה סוציאליסטית, אלא ברצון שגם העיתונאים יהיו כוח משמעותי בתוך כוחות השוק שמעצבים את התחום. לגבי עניין השמות, הטענה על כך שהרשימה מורכבת מטאלנטים אינה נכונה. קח למשל את אסף ליברמן מגל"צ, אלון גולדשטיין מידיעות, שני רוזנס מעריב או לילך ויסמן מגלובס. זה נכון שרובנו מועסקים במערכות הגדולות וחלקנו מוכרים, אבל כמעט כולנו עובדים קשה מאוד ומשתכרים סביב השכר הממוצע במשק".

- אתם כל הזמן מדברים על תדמית העיתונאי ואיכותו בכפיפה אחת עם זכויותיו כעובד. לעיתונאי ממורמר באמת יש כוח לרב שיח מקצועי על פרשיית קצב?
- "אנחנו לא מתכוונים להתנצל על כך ששני הדגלים הללו מונחים זה לצד זה. יש קשרי גומלין משמעותיים ביניהם. גם אין לנו שום מטרה להפוך לפנתרים השחורים של העיתונאים. יש צורך מהותי בבמות דיון ובמפגשים חברתיים בין מאות ואלפי אנשים שעוסקים באותו תחום ויכולים להעשיר אחד את השני. אנו ניתן את הבמה הזו ונמסד אותה. כל זה, כאמור, לא סותר דאגה לזכויות עובד שנרמסו".

- שלי יחימוביץ דברה על תודעת העיתונאים הכוזבת. על כך שבגלל שהם מסתובבים כל היום ליד הזוהר והכסף הם בעצם שוכחים שהם דפוקים, או גרוע יותר, מתביישים להודות בכך – קודם כל בפני עצמם. איך אתה רואה את הדברים?
- "אני מסכים מאד עם האופן שבו היא מתארת את הדברים. האופן שבו עיתונאים תופסים את עצמם אכן מקשה על האיגוד שלהם. יש מין גישה כזו שעיתונאים הם לא מלצרים או עובדי נמל ולכן לא צריכים לדאוג לפרופסיה שלהם, אבל זו בדיוק מטרת החטיבה ועצם הההגעה של קרוב ל-400 איש לכנס אומרת שבכל זאת יש תודעה מסויימת. המפגש הוכיח שיש הרבה אנשים שכן מבינים את מצב המקצוע ומצב העובדים בו".

- ולמה עיתונאי הרשת הם האחרונים שהצטרפו למהלך? מבחינה מספרית לפחות, מדובר היום ברוב העובדים בענף
- "אין לכך שום סיבה עקרונית. מאחר שאנחנו עובדים בפרינט, באופן טבעי פנינו לאנשים שבסביבתנו, ואלו גם האנשים שעמדו במרכז צוות ההיגוי. ביום שהקול הקורא יצא בתקשורת פנו אלינו עיתונאים שביקשו להצטרף ולהיות חתומים עליו. שניים מהם היו אטילה שומפלבי ואמנון מרנדה מווינט, שתמהו על כך שלא שיתפנו את עיתונאי הרשת בסוד העניינים. הם שמחו להצטרף לצוות ההיגוי, ואנחנו כמובן שמחנו אפילו יותר. מבחינתנו, כל מי שהצטרף הוא חלק מהכוח שאנו צריכים כדי להשפיע ולשנות. אין לנו שום התנשאות על הרשת, נהפוך הוא".

- למה לא פשוט להיכנס לאגודה ולשנות? מה הצורך במיתוג "הצעיר"?
- "האמת היא שהתלבטנו רבות בסוגיה הזו. בהתחלה היו קולות שקראו להקים אגודה חדשה. עיתונאים צעירים רבים היו בטוחים שלאגודה אין תקומה והיא לא תתפוס בקרב הקהל הצעיר. היא נתפסה כמקום אליו מגיעים, אם בכלל, כדי לקבל תו חניה. אנחנו האמנו שאין טעם להתעסק בהקמה של ארגון חדש. הגישה של יוסי בר מוחא (מנכ"ל האגודה) חיזקה אצלנו את הגישה הזאת. ראינו כמה הוא מוכן ללכת לקראתנו בנושא התקציבים ובכלל, הבנו שהדבר הנכון יהיה להיכנס ולהשפיע מבפנים. אחרי הכל, התשתית האנושית וגם זו הארגונית - כבר קיימת. בנוסף, רצינו להדגיש שלא מדובר ב"חטיבת צעירים" אלא ב"חטיבה צעירה", כלומר לא רק צעירים, אבל בהחלט כאלו שלא גדלו בגווארדיה הישנה והמוכרת לכולם".
 

פרגמטי ואלגנטי

 
טרצ'יצקי, ריבק ושותפיו החדשים לא מתכוונים לבזבז שום רגע, אבל גם אין להם עניין לנהל מהפכות. מבחינתם, ברכת הדרך שמעניקים להם עיתונאים ועורכים בכירים במערכות העיתונים הגדולות לא פוגעת ברומנטיקה המהפכנית או מחשידה, נהפוך הוא. "אם בעלי העיתונים והממסד יחבק אותנו, אנחנו מתכוונים לנצל כל שנייה ולעבוד מולם באלגנטיות. לא כל האמצעים מקדשים את המטרה ושיתוף פעולה איתם יכול בהחלט לתרום להעלאת איכות העיתונאים ולדאגה לזכויותיהם. אנחנו פרגמטיים", הם מסבירים.

- התארגנות כזו עשויה להצליח כשמדובר בהפעלת כוח מול חברה ממשלתית. מה יגרום לשוקן או מוזס להקשיב לכם? במה שונים עיתונאים, במקרה הזה, מעובדי היי טק?
- "אנחנו מאמינים שאם המוציאים לאור לא ישללו על הסף את ההתארגנות, הם ילמדו להכיר בכך שהיא תועיל גם לאיכות העובדים שלהם. אין לנו שום כוונה לעשות דברים בכוח".

- ומה לגבי עמדות? איגוד השיווק (לשעבר המפרסמים) לדוגמא, נקט עמדה נחרצת באשר לסוגיות בוערות כמו השילוט באיילון ועוד. איפה אתם ופרשייה כמו נניח של רותי סיני?
- "תראה. הרעיון הוא לבחון כל דבר לגופו. במידה ותתקבל החלטה להביע עמדה במשהו - נביע אותה. בשביל זה אנחנו נקיים את במות הדיון. עד עכשיו התעסקנו בעיקר באיך להביא את האנשים ולאגד אותם, כדי שראשית – יהיה עם מי לדבר".

- רגע, אין לכם אני מאמין? אתם מתכוונים להיות אקטיביסטיים או לא?
- "הדברים האלו יבחנו לגופו של עניין ובהתאם להסכמה שתהיה, אם תהיה סביב הנושאים שיעלו".
 
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by